בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) בהפ"ב 172/05 מיום 25.9.2011, בה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן הוראות, שבמסגרתה עתרה לביטול החלטתו של כונס הנכסים, עו"ד איתן ארז מיום 3.2.2011, בה קבע את אופן אכיפתו של פסק הבוררות שניתן בעניינם של הצדדים.
רקע עובדתי והליכים קודמים
א. בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת התיר מינהל מקרקעי ישראל בניית יחידת מגורים נוספת בשטח א' של נחלה במושבים בעבור "בנים ממשיכים". המשיב 1 (להלן המשיב) לא יכול היה לבנות בנחלת אמו בשל סמיכותם של מבנים משקיים. משכך, הקצתה המבקשת למשיב ולשבע משפחות נוספות שטח מחוץ לנחלה לצורך בניית יחידת מגורים ל"בן ממשיך". בתחילת שנות התשעים פעלה המבקשת להסדרתה של הרחבה א' במושב, ובמסגרת זו הוקצו לבני המושב מגרשים לבנייה בהרחבה, למעט למשיב ולשבע המשפחות הנוספות כאמור. המשיבים 2-1 (להלן המשיבים) הגישו תביעה נגד המבקשת, וזו נדונה בהמשך בבוררות בועדה המשפטית המרכזית שליד תנועת המושבים ומושבי העובדים בישראל. ביום 26.9.04 ניתן פסק הבוררות לפיו, בין היתר, על המבקשת להקצות למשיב "מגרש בהרחבה ב' כאשר תבוצע או כל מגרש אחר המאושר לבניה. וזאת מוקדם ככל האפשר ובעדיפות ראשונה".
ב. ביום 17.5.07 הגישו המשיבים בקשה לבית המשפט המחוזי לפי פקודת בזיון בית משפט, במסגרתה עתרו לאכוף את פסק הבוררות, בטענה שהמבקשת נמנעת ממימושו. בהמשך הסכימו הצדדים כי בית המשפט ימנה כונס נכסים לצורך אכיפת פסק הבוררות, ועו"ד איתן ארז מונה לשמש כונס נכסים לאכיפת הפסק (להלן הכונס), זאת בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 22.4.11, בה צויין כי "הכונס יבדוק אפשרות של העברת מגרש 88, 93 או כל מגרש אחר שהאגודה תציע להעביר". בהליך שהתנהל בפני הכונס התנגדה המבקשת להקצאת איזה מבין המגרשים האמורים. באשר למגרש 93 טענה המבקשת, כי הוא יוחד לשימוש ציבורי ובין היתר מצוי בו מקלט ציבורי ומבנה ציבורי בו מתגוררת משפחה לפי חוזה שכירות. על יסוד הראיות שהובאו לפתחו קבע הכונס, כי יש לדחות את טענת המבקשת בדבר אי יכולתה להקצות חלק ממגרש 93 בשל השימוש הציבורי שנעשה בו. באשר למקלט המצוי במגרש, קבע הכונס כי ניתן לחלק את המגרש לשלושה חלקים, באופן שמגרש אחד של 350 מ"ר יוקצה למשיבים, ויתרת השטח תחולק לשני מגרשים נוספים, כך שעל מגרש אחד יוותר על כנו המקלט הציבורי, ושטח המגרש השני יוותר בידי המבקשת לצרכיה הציבוריים. לפיכך, הורה הכונס על הקצאת חלק מחלקה 93 למשיבים עד ליום 1.7.2011, תוך שנקבע כי על המבקשת לפנות את הדיירים המתגוררים במבנה הבנוי על חלקה זו, שאם לא כן תשלם למשיבים רטרואקטיבית מיום 1.1.11 סך של 10,000 ש"ח לחודש עד למועד בו יפונו הדיירים.
ג. המבקשת עתרה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, בה טענה כי יש לבטל את החלטתו של הכונס. בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע כי המבקשת עושה ככל יכולתה על מנת להימנע מביצוע פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי הורה, בין השאר, על יישום החלטת הכונס לא יאוחר מיום 1.11.11, וקבע סכום כספי שישולם למשיבים כדמי שכירות אם החלטת הכונס לא תמומש.
כנגד החלטה זו מופנית הבקשה הנוכחית.
נימוקי הבקשה
ד. המבקשת שבה ומדגישה את השימוש הציבורי שלשמו ייוחד מגרש 93. עוד נטען, כי יש לנהוג במשיבים כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי מרכז לגבי שתיים מן המשפחות שעניינן דומה לעניינם של המשיבים, לפיה יש להמתין עד להקצאת הקרקעות בהרחבה ב'. לטענת המבקשת אין מקום להבחנה בין חברי מושב שנסיבותיהם דומות. עוד שבה המבקשת וטוענת, כי לוחות הזמנים שהוקצבו לה בהחלטת הכונס ובהחלטת בית המשפט אינם ריאליים ביחס למשך הזמן הדרוש לשם עריכת פרצלציה במקרקעין, וכן כי מעמדה בהליכי התכנון הוא של ממליצה בלבד, ומשכך לא ניתן לחייבה בקנס חודשי. המבקשת ממשיכה לטעון בדבר הקושי המשפטי ליישם את הוראות הכונס, ולשיטתה קיום ההוראות משמעותו הפרת החוזה אל מול הדיירים המתגוררים במבנה הקיים על מגרש 93. עוד טוענת המבקשת, כי פסק הבוררות אינו ניתן לאכיפה במסגרת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית משפט, שכן פסק הבוררות נתן הנחיה כללית הניתנת לפרשנויות שונות, ועצם הגשת הבקשה נגועה בחוסר תום לב.
המשך ההליכים לפני בית משפט זה
ה. בשים לב לטענות שהועלו בבקשה, ביום 24.11.11 הוריתי על הגשת תשובות המשיבים והכונס, וכן ציינתי כי עליהם להתייחס לאפשרות שלמבקשת עומדת זכות ערעור. אציין, כי אפשרות זו עלתה בדעתי נוכח העובדה כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה לכאורה במסגרת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, וכן לאור העובדה שבהחלטת בית המשפט חויבה המבקשת בתשלום סכום אשר נחזה לכאורה להיות קנס. לאחר קבלת התשובות, נתבקשו ביום 9.2.12 רשמי בית משפט זה לסווג את הבקשה. בהחלטתו מיום 21.2.12, אשר מרישומי בית המשפט עולה כי לא הוגש לגביה ערעור, סיווג הרשם ג' שני את הבקשה ככזו שחל לגביה סעיף 38 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. משכך ולאור החלטת הרשם, אדון בבקשה בהתאם להלכה הנוהגת בדבר מתן רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בענייני בוררות.
תגובת המשיבים
ו. הכונס והמשיבים שבים במידה רבה על הטעמים המפורטים בהחלטתו של הכונס מיום 3.2.11, וכן על קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר להימנעותה המכוונת של המבקשת מיישום הוראותיו של הכונס. לא מצאתי לשוב ולפרט נימוקים אלה נוכח התוצאה אליה הגעתי.
דיון והכרעה
ז. כידוע, רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בית המשפט בענייני בוררות אינה ניתנת ככלל, על פי ההלכה הנוהגת, אלא במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה, או במקרים בהם נדרשת התערבותו של בית משפט זה משיקולי צדק או מניעת עיוות דין (ראו, למשל רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (לא פורסם, 6.10.10), פסקה 18; רע"א 5067/09 שרבט נ' שרבט (לא פורסם, 6.1.11), פסקה 26; רע"א 6489/09 מדובר נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם, 18.1.11), פסקה 17).
ח. בנסיבות העניין אין מתעוררת שאלה משפטית עקרונית, והמחלוקת בין הצדדים כל כולה נעוצה באופן יישומו של פסק הבוררות, שהוא נושא המתמצה בדל"ת אמותיהם של הצדדים ואינו מעורר שאלה משפטית עקרונית. בבחינת למעלה מן הצורך, אין להיעתר לבקשה אף לגופה. טענותיה של המבקשת נדונו לגופן על ידי הכונס ובית המשפט המחוזי, אשר דחו את הטענות בדבר האינטרס הציבורי כביכול, וכן את הטענות הנוגעות להכרח להפר את החוזה עם הדיירים המתגוררים במבנה הבנוי על מגרש 93. בית המשפט והכונס נתנו דעתם לטענות אלה, ופתרו את הקושי המועלה בהן באמצעות מענה הולם ומאוזן. כן דחו בית המשפט והכונס את טענת המבקשת כי הקביעה בפסק הבוררות הייתה כללית, וכי לא נעשתה בו קביעה אופרטיבית; כך אף עולה להתרשמותי מעיון בפסק הבוררות. יודגש כי טענותיה של המבקשת אינן טענות משפטיות חדשות, אלא טענות עובדתיות קונקרטיות שזכו להתייחסות ונדחו בהנמקה משפטית שלא נפלה בה טעות, ואין מקום לשוב ולהידרש לה בפני בית משפט זה.
ט. זאת ועוד, איני סבור כי החלטות הכונס ובית המשפט גרמו למבקשת עיוות דין, שכן בידיה נותר שטח לצורך שימוש ציבורי. אילו נקטה המבקשת בהליך המתאים ליישום פסק הבוררות בסמוך למועד הינתנו, לא יכולה הייתה להיתלות עתה בנימוק הנוגע לפרק הזמן הדרוש לביצוע הפרצלציח ולמעמדה כממליצה לכאורה, ואף לא לצורך להפר את חוזה השכירות אל מול הדיירים המתגוררים במבנה הבנוי בחלקה 93. אין להלום כי המבקשת תיהנה מפירות השתהותה במימוש פסק הבוררות. למעשה, המבקשת מושתקת עתה מטענות אלה, שכן תרמה להתגבשות הנסיבות העומדות בבסיסן, לאורך שנים שבהן לא טרחה לפעול ליישום פסק הבוררות. להתנהלות בעייתית זו של המבקשת נדרש בית המשפט המחוזי בקביעתו, כי המבקשת עושה כל שביכולתה על מנת להימנע מיישומו של פסק הבוררות. באשר לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי מרכז, הוא נתן תוקף להסכמת הצדדים, ולכן אינו מחייב את המשיבים דנן שלא היו צד להליך. העובדה כי הצדדים שם נתנו הסכמתם לאור המלצת בית המשפט אינה מעלה או מורידה, שכן הם בחרו להתפשר משיקוליהם, אשר אינם עומדים לפני, ואף לא עמדו לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו או לפני הכונס.
י. מכל הטעמים האמורים, איני נעתר לבקשה. המבקשת תישא בהוצאותיהם של המשיבים בסך של 5,000 ש"ח למשיבים 2-1 ו- 5,000 ש"ח לכונס.
ניתנה היום, י"ג באדר תשע"ב (7.3.2012).
ש ו פ ט